האדם וצלם האלוהים 

בס"ד ר"ח חשון התשס"ו
האדם וצלם האלוהים
בריאת האדם המפורטת במקרא במעשה בראשית, מתארת את יצירת האדם "בצלם האלוהים". מהו משמעות המושג "צלם אלוהים"? ומהי המשמעות בריאת האדם "בצלם אלוהים" הלכה למעשה?
פשוט וברור לכל בר דעת כי צמד המלים "צלם או דמות אלוהים", לא נכתבו כדי להורות על דמיון צורני-פיזי בין האדם לקב"ה. משום הקב"ה הוא אל יחיד ואין לו גוף ואף לא דמות גוף. לפיכך כל תיאורי ה' האמורים במקרא כדמות אדם כביכול, לא באו אלא כדי לשבר את אוזנו של האדם דל הדמיון האלוהי. וכן תמצא כי כבר בראשית הבריאה נבראו זכר ונקבה, אף התפתחות האנושות יוצרת שוני פיזי-צורני בכל אדם מחבירו. כגון: בעלי מומים, צבעוניים, גבוהים, נמוכים, שמנים, רזים, קרחים, תינוקות, וכו. כמאמר חז"ל: "להגיד גדולתו של הקב"ה: שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו (סנהדרין לז., לח.).
לפיכך נלענ"ד שמהות המושג "צלם אלוהים" קשור לפועל המקראי הצמוד לביטוי "צלם אלוהים". דהיינו, קיים הבדל משמעותי בין המושגים: בצלם אלהים ברא אותו (בראשית א', כ"ז) לבין בצלם אלהים עשה את האדם (בראשית ט', ו'). לפיכך נפרדו הפעלים בריאה ועשיה בתאור האדם, כפי שנאמר: ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו (בראשית ה', א'). וכן נאמר וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ...אמחה את האדם אשר בראתי (בראשית ו', ו'-ז').
משמעות הדבר הוא שכאשר נאמר בצלם אלהים ברא אותו, המושג "צלם האלוהים" מכוון לבריאת גרעין יכולת רוחנית באדם המסוגל לצמוח לדרגה אלוהית נצחית. כגון: משה איש האלהים (דברים ל"ג, א'). וכן נאמר: מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים..א"ר אבהו אני מושל באדם מי מושל בי? צדיק. שאני גוזר גזרה ומבטלה (מועד קטן ט"ז:). לעומת זאת כאשר נאמר בצלם אלהים עשה את האדם, המושג "צלם האלוהים" מכוון לעשיית דמות מופשטת של יכולות אלוהיות לשליטה, יצירה, תבונה ובחירה חופשית.
לאור האמור לעיל ניתן להבין את שלבי בריאת האדם הכתובים במעשה בראשית. בתחילה נאמר: ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ (בראשית א', כ"ו). כלומר, מאחר ועד כה היו המלאכים היצורים הנשגבים ביצירה האלוהית, הודיעם הקב"ה בדרך נימוס כי בדעתו לעשות אדם בודד בעל יכולות שליטה בתחתונים, כדמות היכולת האלוהית לשליטה ביקום.
לאחר מכן נאמר: ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם (בראשית א', כ"ז). כלומר, לאחר ההתיעצות הנ"ל עם המלאכים (ע"מ ללמד דרך ארץ ומדת ענוה - רש"י) ברא הקב"ה אדם בעל גרעין יכולת רוחנית המסוגלת לצמוח לדרגה אלוהית נצחית. בנוסף לאדם ברא הקב"ה גם את הנקבה כאשר לשותפותם ניתנה היכולת ליצור אדם חדש, ועל ידי כך להנציח ולהרבות את דמותם ויכולותיהם הנבראות. כל כן נאמר בסמוך: ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ (בראשית א', כ"ח). דהיינו, גם ברכה וגם ציווי להרבות את צלם האלוהים אשר נברא בהם. וכן ת"ר שלשה שותפין יש באדם: הקב"ה אביו ואמו. אביו מזריע: הלובן שממנו עצמות וגידים וציפרניים ומוח שבראשו ולובן שבעין. אמו מזרעת: אודם שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין. והקב"ה נותן בו: רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העין ושמיעת האוזן ודבור פה והלוך רגלים ובינה והשכל. וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם הקב"ה נוטל חלקו וחלק אביו ואמו מניח לפניהם (נדה לא.). כלומר, עשיית האדם ניתנה לזכר ולנקבה, אך בריאת האדם נותרה בידי ה'.
בהמשך מתאר המקרא את מורכבות יצירת האדם כפי שנאמר: וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב', ז'). כלומר, הקב"ה יצר באדם שתי יצירות: יצירה לעולם הזה ויצירה לתחית המתים (רש"י, ומד' רבה בראשית פר' י"ד). יצירת האדם בעולם הזה כבעל יכולות אלוהיות של שליטה, יצירה, תבונה ובחירה חופשית נעשתה מעפר האדמה. לעומת זאת יצירת האדם לתחיית המתים, נבראה מרוח אלוהים, ונפחה באדם את גרעין יכולתו רוחנית לצמיחה לדרגה אלוהית נצחית.
לצורך השלמת אופן יצירת האדם, מפרט המקרא את בנית האשה מצלעו של האדם. כפי שנאמר: ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה (בראשית ב', כ"ב). דהיינו, תכונות האדם יציר האל, חולקו לשתי ישויות נפרדות, כאשר חיבורם כאחד, מסוגל ליצור ישויות חדשות של צלם אלוהים.
ואכן האדם ניצל את יכולתו לעשית אדם, אך בני האדם המולדים לא שמרו על צלם אלוהים הנברא בהם, פרט לנח אשר מצא חן בעיני ה'. לפיכך מחה ה' את האדם אשר ברא (בראשית ו', ז'), והותיר בו רק את נח הצדיק ובניו, וברכם וציום פרו ורבו (בראשית ט', א') בבריאת צלם אלוהים. דהיינו, הגברת גרעיני היכולת הרוחנית לצדיקות. לאחר מכן נכפל ציווי פרו ורבו ושרצו (בראשית ט', ז') בעשית צלם אלוהים. כאמור בסמוך: כי בצלם אלהים עשה את האדם (בראשית ט', ו'). דהיינו, הפריית היכולות אלוהיות של שליטה, יצירה, תבונה ובחירה חופשית.
ודע, שסיפורי התורה הנוגעים לחטא ועונשו הינם ביטוי להתנהגות הכלל אנושית, אשר נבראה מחד גיסא עם נשמה חיובית ומאידך גיסא נעשתה בעלת יכולת רצונית לבחירה שלילית. דהיינו, הקב"ה נתן בידי האדם את הבחירה לעבור מרצונו על מצוות האל ולהיות בהמה בצורת אדם. לעומת זאת לבהמה לא ניתנה היכולת להיות אדם. וכן נאמר: אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו (תהילים מ"ט, א'). כלומר, האדם יקיר הבורא אשר לא יבין כי נברא עם נשמה יתרה כדי לעבוד את בוראו, נמשל כבהמות. וכן אמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג:). לפיכך ברא הקב"ה את האדם כישות המתפתחת כגרעין השדה, ככתוב: כי האדם עץ השדה (דברים כ' י"ט). דהיינו, צמיחתו של האדם לדרגת "צלם אלוהים" תלויה בקיומם של מצות האל. לפיכך מתארת התורה את התפתחות האדם במקביל לביצועו את מצוות האל. גם סדר הבריאה בבראשית קובע חוקיות הטבע לפיה כל היצורים נבראו כדי לשרת את האדם, והאדם נברא לשרת את האל ע"י קיום מצוותיו.
שלבי התפתחות האדם ומצוות האל:
בתחילה ברא הקב"ה אדם עירום, בעל תוחלת חיים בלתי מוגבלת, ללא ידיעת טוב ורע, שיכנו בגן עדן וציוהו לקיים רק מצוה אחת. לאחר שנכשל האדם הראשון בחטא ואכל מעץ הדעת, נגזרה על האדם מיתה, גירוש מגן העדן, וציווי לקיים שש מצוות, על מנת לאפשר לאדם להתעלות בדרגת "צלם האלוהים".
לאחר עשרה דורות (1656 שנים לב"ע), כל דור המבול (פרט לנח) חטאו באי קיום שש מצוות האל. לפיכך נגזרה על כלל האנושות הכחדה, וקוצצו שנות חייו של האדם עד למאה ועשרים שנה.
בהמשך לכך ציוה ה' על בני נח, לקיים שבע מצוות בסיסיות, וכרת עמם ברית עולם. על מנת לאפשר לכלל האנושות להתעלות בדרגת "צלם האלוהים". אך צאצאי נח בני דור הפלגה מרדו באל ובמצוותיו, ובעקבות כך נגזרה על כלל האנושות פירוד, ושפות דיבור שונות.
לאחר עשרה דורות נוספים (1948 שנים לב"ע), השכיל אברהם להבין אחדותו של הבורא ומשמעות בריאתו את האדם בצלם האלוהים. כתוצאה מכך בחר בו האל, וציוהו לצאת מארצו ממולדתו ומבית אביו. דהיינו, פרידה מכלל האנושות. בהמשך כרת ה' עם אברהם וזרעו ברית עולם, והוסיף לו את מצות ברית המילה כמצוה ייחודית לו ולזרעו אחריו. על מנת להפרידו מיתר בני האדם ולהעלותו בדרגת "צלם האלוהים". מצאצאי אברהם נבחרו יצחק ויעקב להפרות את את זרע "צלם האלוהים", לאחר שהקב"ה היה מעורב ישירות בהתעברותם הבלתי שגרתית.
לאחר שבעה דורות נוספים (2448 שנים לב"ע), נגלה ה' לעם ישראל, כרת עמם ברית, ונתן להם את התורה השמיימית הכוללת תרי"ג מצוות, אשר היא המשלימה את האדם לדרגת "נברא בצלם אלוהים". בכך הושלמה למעשה בריאת ה' את האדם "בצלם האלהים". כלומר, מכאן ואילך קבעה התורה שישראל נבחרו על ידי האל בורא העולם, להיות בעלי היכולת לשאת בתואר "צלם האלוהים", ואילו העבריינים והעכו"ם הוצאו מכלל "צלם האלוהים" משום שלא קבלו עליהם את התורה השמיימית. וכן תמצא שהאדם נברא לאחר כל יתר הנבראים, כי האדם הוא עיקר הבריאה. כפי שנאמר: כל שתה תחת רגליו (תהילים ח',ז'). אף עם ישראל נוצר לאחר שנוצרו כל האומות משום שהוא עיקר הבריאה, כפי שנאמר: בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה (דברים ז',ו').
במקביל לקבלת ישראל את ברית התורה, קיבלו ישראל עליהם אחריות על כלל האנושות. כפי שנאמר: "התנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימים, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו" (שבת פח.). בקבלת התורה ניתנו לישראל זכויות וחובות הכוללת שכר ועונש יותר מכל עמי הארץ. כלומר, מחד גיסא נתנה התורה לישראל שכר ויכולת להגיע לדרגה מעל המלאכים כפי שנאמר: כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך (תהילים צ"א, א'), ונאמר: ותחסרהו מעט מאלהים (תהילים ח',ו'). והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו...ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ (דברים כ"ח, א'), ומאידך גיסא נתנה התורה לישראל עונש והשפלה. כפי שנאמר: אם לא תשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת...והפלא ה' את מכתך ואת מכות זרעך מכות גדלת ונאמנות וחלים רעים ונאמנים (דברים כ"ח, נח-נט').
ההתר ואיסור הריגת אדם הנעשה "בצלם האלוהים":
לכאורה קיימת סתירה בתורה ובהלכה בענין התר ואיסור הריגת אדם. בראשית אסרה התורה איסור גורף על כלל האנושות, בשבע מצוות בני נח, שלא להרוג אדם אחר או אף את עצמו, בנימוק כי בצלם אלהים עשה את האדם (בראשית ט', ו'). לעומת זאת מאוחר יותר התירה התורה לבית דין להרוג עבריינים ועכו"ם. כגון: דין עיר הנדחת, מלחמת שבעה עממין וכו. גם הרמב"ם פסק להלכה (הלכות עבודה זרה): מצות עשה היא לאבד עבודת כוכבים ומשמשיה...ובארץ ישראל מצוה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מכל ארצנו...בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח עובדי ע"ז ביננו.
נראה לענ"ד כי מהות הסתירה הלכאורית בתורה בין האיסור הגורף להריגת אדם לבין מצוות התורה להרוג סוגים מוגדרים של בני אדם, נובעת משלבי התפתחות האדם ומצוות האל במקביל להתפתחותו של המושג נברא או נעשה "בצלם אלוהים". כלומר, ציווי התורה הוא כי אדם הנברא בצלם אלוהים ובוחר לממש את יכולתו ויעודו להגיע לגדרה האלוהית על ידי קיום מצוות התורה השמיימית, חל איסור מוחלט להורגו. לעומת זאת אדם הנברא בצלם אלוהים ובוחר שלא לממש את יכולתו ויעודו להגיע לגדרה האלוהית על ידי קיום מצוות התורה השמיימית, מצווים ישראל להורגו ע"י בית דין, כדוגמת הבהמה המזיקה ומחבלת. כגון: אפיקורס, כופר, מזיק ומחבל ברצון האל. פרט לישראל שקבלו עליהם מרצונם את ברית התורה השמיימית, כפופים יתר העמים אשר נעשו בצלם אלוהים לשבע מצוות בני נח ועליהם חל איסור הריגה של כל אדם באשר הוא אדם.
לכאורה גישתה זו של התורה יוצרת אפליה וחוסר שיוויון בין העמים, ואף סותרת את הגישה המודרנית התיאורטית, לפיה אדם הוא אדם ללא הבדל דת, צבע או מין (דבר שאינו מתקיים בפועל ברובו המכריע של עולמינו). יתרה מזו לכאורה זהו ציווי אכזרי בניגוד לאמור: אבא שאול אומר: הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום (שבת קלג:). אך למתבונן בעמקות התורה השמיימית מובן כי המדובר הוא בחוסר שוויון בחביבות האדם בעיני ה', ולא באכזריות ח"ו. משום מטרת בורא העולם היא קיום העולם לפי החוקה האלוהית. דהיינו, בהתאם לגישה המודרנית לפיה בעל נכס רשאי לעשות ברכושו ככל העולה על רוחו, כפי שנאמר: ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ (בראשית י"ד, י"ט). כלומר, לבורא העולם קונה שמים וארץ, הרשות והזכות המלאה ליצור חוסר שוויון בחביבות יצוריו הנבראים.
את דרגות חביבות הבורא מתאר ומסביר התנא באבות ( פרק ג', משנה י"ד) "הוא היה אומר: חביב אדם שנברא בצלם. חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם. חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר: בנים אתם לה' אלהיכם (דברים י"ד), חביבין ישראל, שניתן להם כלי חמדה. חיבה יתרה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו העולם נברא". כלומר, בדרגה התחתונה של החביבות נמצא כל אדם כולל אומות העולם, בדרגה מעליהם בחביבות נמצאים ישראל בני הקב"ה, בדרגה העליונה בחביבות ה' נמצאים ישראל בניו של הקב"ה שומרי התורה ומצוותיה.



העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)